<h1>שבלי הלקט דין כלאי בגדים סימן מ"ד</h1>
<h2>דף סט.</h2>
ולהרב ר' ישעיה ז"ל מצאתי, מאי דכתב מר שהתירו כלאים של כרים וכסתות, וראייתם ממתניתין דמסכת כלאים [פ"ט מ"ב], הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים, וטעמא משום שאינן בהעלאה, ומה שאנו אומרים בפרק בא לו [יומא ס"ט ע"א], לא יעלה עליך אבל אתה רשאי להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תיכרך לו נימא על בשרו. התם כלאים גמור שהוא אסור מן התורה, כגון מלבוש שדרכו בהעלאה, בין מלאין בין ריקנין. נראה לי, שיפה חלקו ונתנו טעם, דכרים וכסתות אין דרכם בהעלאה, דודאי קשיא מתניתן דכלאים למתניתא דתניא, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כו', וגם למאי דאמרן משום קהלא קדישא דירושלם, אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם, ואין לומר דמתניתן דכלאים דין תורה קאמרה, אבל לעולם ההצעה אסורה מדרבנן, דכל מידי דהוה אסור מדרבנן לא הוי תני בהו אין בהם משום כלאים, דמשמע דלכתחילה הן מותרין ואין לו להזהר אלא שלא יהיה בשרו נוגע בהן, גם אין לומר דתנא דכלאים אית ליה מאי דתניא שמא תיכרך לו נימא על בשרו ומשום הכי קתני שלא יהיה בשרו נוגע בהן, אלא דמפסיק מידי כדאמרינן בשלהי פרק קמא דיום טוב, [ט"ו ע"א] אבל לית ליה דקהלא קדישא דאסרו אפילו עשר מצעות זו על גב זו, דאם כן, כי מקשה תלמודא על מאי דתנן התם ביו"ט משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין אע"פ שיש בהן כלאים. כלאים למאי חזי, וכי תימא חזי למימך תותיה, והתניא, לא יעלה עליך כו' עד וכי תימא דמפסיק מידי ביני ביני, והאמר ר' שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי א"ר יוסי בן שאול משום קהלא קדישא דירושלם אפילו עשר מצעות וכו'. ואם איתא, לישני ליה, דהאי תנא לית ליה דקהלא קדישא דירושלם ו[כ]דתנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם, אלמא כי מפסיק מידי שרי, אלא לאו שמע מינה, ליכא מאן דפליג על קהלא קדישא דירושלם ותניא דכלאים כרים וכסתות דוקא נקט מפני שאינן בהעלאה, אבל לעולם כלים דבני העלאה נינהו אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והם מלמטה אסורין משום קהלא קדישא והתם ביום טוב דמוקי לה בקשין ה"ה דהוה מצי לאוקומה בכרים וכסתות דלאו בני העלאה נינהו, אלא רבותא נקט, דגם בקשין מיתוקמא דאין צריך ליזהר שלא יהא בשרו נוגע בהן. אבל מיהו, מה שאמרו דכרים וכסתות מותרין בין מלאים בין ריקנים זה ודאי אינו (כלאים) [כלום], דאע"ג דלאו בני העלאה נינהו מ"מ איסור דרבנן יש בהעלאתן, ומשום הכי תני, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, ומשום הכי מחלק נמי הירושלמי [כלאים פ"ט ה"א] בין מלאין לריקנין, ובין נתון על גבי מטה לנתון על גבי אצטיבא, שאם יהיו מלאים יהא גופו שוקע בהן ויעלו עליו, או אם היו על גבי מטה שהיא מסורגת בחבלים וישקע גופו בהן ויעלו עליו, ומרדעת של חמור נמי שריא למרכב עלה ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בה, כדתני גבי כרים וכסתות, אבל להעלותם עליו אסור מדרבנן, ומשום הכי קתני [פ"ט מ"ד] לא יתן את המרדעת על כתפו אפילו להוציא עליה את הזבל.
בספר הישר, קשיא לי, הא דאמרינן במסכת ביצה [ט"ו ע"א] ומייתי לה ביומא [ס"ט ע"א] ובמסכת תמיד [כ"ז ע"ב], בגדי כהונה שאני דקשין הן, דהא אמרינן במסכת ערכין [ג' ע"ב], הכל חייבין בציצית, כהנים לויים וישראלים, ופרכינן, פשיטא, ומתרצינן, כהנים איצטריכא ליה, מהו דתימא כהנים הוא דאישתרי כלאים לגבייהו כו'. הא שמעינן מהכא דיש בו משום כלאים, ותו אמרינן שאני בגדי כהונה דקשין הם אבל הצעה דהיא מדרבנן קאמר דלא גזרו אלא ברכין, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש, שריא, וכן צררי דפשיטי בחיקו שקשין הם ואינן שוע טווי ונוז ולבישתן דרבנן, והקשין לא גזור בהו רבנן אלא בלבישתן אם הן כעין לבדין ולא בהצעתן אם הם אפילו שוע טווי ונוז, לפיכך לבישת נמטא [גמדא דנרש מותרת] דלא עבוד רבנן תקנה בקשין, כדאמרינן [ערובין ס"ג ע"ב] במילי טובא במילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן, גם גבי כלאים אין לבישה בקשין, והיינו טעמא דמרדעת דחמור [כלאים פ"ט מ"ד], דאפילו ברכין מותרין, כדאמרינן [נדה ס"א ע"ב], בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור הא בידוע מותר. וכן בטפיטין של סוס, וכן בכרים וכסתות דאיכא מידי טובא דלא גזרו בהו רבנן. וכובעין של לותיר מותרין הן, דקשין הן, והם נמטא גמדא דנרש, דאינן טווי ונוז דקשין הם אפילו העלאתו מותרים דלא גזרו בהו רבנן כדפרישית.
והצעת הקשין מותרת לכתחילה, שכיון שאינם בני חימום לא גזרו חכמים בהצעתן, כדאמרינן גבי בגדי כהונה פרק בא לו, [יומא ס"ט ע"א] ובמסכת תמיד, [כ"ז ע"ב] שהיו מניחין אותן תחת מראשותיהם ולא גזרו בהם חכמים מפני שהם קשין, ואע"פ שהצעתן מותרת לכתחילה לבישתן אסורה מדאורייתא, כדאמרינן בפרק קמא דערכין [ג' ע"ב], דכהנים אשתרי כלאים לגבייהו, ודוקא בעידן עבודה אבל שלא בעידן עבודה אסירי, אלמא שלא בשעה אע"ג שהן קשין יש כלאים בלבישתן. וכן הקשה ר"ת ז"ל ותירץ בספר הישר, דהעלאתן אסורין מן התורה והצעתן מותרת לכתחילה ולא גזרו בהו רבנן. ונראה לי שזהו טעם הדבר, שהלבישה היא, פעמים לחמם, פעמים לכבוד, פעמים להגן מפני החמה ומפני הצינה, הלכך, בגדי כהונה אע"פ שהן קשין ואין בהם חימום יש בהם כבוד, והלכך לבישתן אסורה מן התורה, אבל ההצעה שלא נאסרה אלא מדרבנן, לא גזור רבנן אלא ברכין שעשויין לחמם אבל בקשין לא, ומשום הכי האי נמטא גמדא דנרש שריא, ודוקא להצעה אבל [לא] ללבישה, אע"פ שהלבדין אינן אסורין אלא מדרבנן מפני שאין בהן שוע וטווי ונוז אלא שוע לבד, כך אמרו בקשין כמו ברכין, שכיון שאילו היה בהן שוע וטווי ונוז היו אסורין מן התורה כדילפינן מבגדי כהונה, השתא שהן שועין בלחוד אסורין מדרבנן. וכך פירש רבנו שלמה זצ"ל ביום טוב, [ט"ו ע"א] בקשין, בגדים קשין שאינן מחממין מותר לשכב עליהם, ובנמטא גמדא דנרש שריא, פירש, לשכיבה. אבל ר"ת פירש בספר הישר דנמטא גמדא דנרש אפילו בהעלאה מותרין דכיון דאיסורן ברכין אינו אלא מדרבנן בקשין לא גזרו. ואין נראה לי, דכיון שהלבישה לא בדרך חימום בלבד נאסרה אלא אפילו לכבוד, כדילפינן מבגדי כהונה, כך הוא איסורא דרבנן בקשין כמו ברכין כדפרישית. ואין לחלק אלא בהצעה שלא אסרוה אלא בדרך חימום. ומאי דאמרינן התם ביום טוב ערידלין אין בהן משום כלאים, אין לפרשם שהיו עולין על גב הרגל, אלא תחת כפות הרגלים היו עושין אותן, שאם היו עולין על גב הרגל אע"פ שאין בהם חימום אלא להגן עבידי, כיון שדרך העלאתן בכך אסירי, שכל לבישה אסורה ואע"פ שעשויין להגן. וכן מוכח פירוש רבינו שלמה, שלמטה מן הרגל היו והצעתן של קשין אע"פ שבשרו נוגע בהן שריא, וליכא למיגזר בהו שמא יעלה על בגדו דהא לא להתחמם עבידי.
<h2>דף עא:</h2>
תשובה זו השיב הרב ר' משה כהן זצ"ל בארץ יון, לשמע אוזן שמענו שבני אדם מהנדסין לענין קנבוס ואוסרין אותו לגבי צמר כדין פשתן, והנה תשובותינו חבילות בה הנה חובלות, וחרסיהן שבורין, חרסינו המה זוהרין וככוכבים מאירים, אם קולם שמענו מטיחים כלפי מעלה, ונאמר, מפני שהם קלקלו את השורה אנו נאבד את אמונתנו, לכן יפקחו עיניהם ויראו, ויקשיבו, ויבינו מדין קנבוס שלאו בכלל פשתן הוא, מיהא דתניא בזבחים [י"ח ע"ב], ומייתי לה בפרק אמר להם הממונה [יומא ע"א ע"ב], תנו רבנן, בד, שיהיו של בוץ, בד, שיהיו חדשים, בד, שיהו שזורין, בד, שיהו חוטן כפול ששה, בד, שלא ילבש של חול עמהן. ובעי, בד מנלן דכותנא הוא, א"ר יוסי ב"ר חנינא, אמר קרא, בד, דבר העולה מן הקרקע בד, פי' קנה יחידי מכל גרעין ואין שני קנים עולין מגרעין אחד. ומקשה בגמרא, ואימא עמרא, פי' שאפילו הצמר עולה מן הבהמה בד בבד נימא [נימא] לבדה, ומשני, מיפצל, פי' הנימא מתפצלת ונחלקת לשנים על גבי בהמה מאיליה. כיתנא נמי מיפצל, פי' לפני טוויתו כותשין הגבעול והוא נחלק לנימין הרבה. ומשני, על ידי לקותא הוא דמיפצל, שמכין אותו וחובטין אותו בעץ או בגלגל הוא נכתש ונחלק. ורבותינו היו אומרים משום רבנו אפרים ז"ל שהיה מדקדק מדלא מקשה בגמרא ואימא קנבוס, מכלל דפשיטא ליה לתלמודא דקנבוס עולה בד בבד, אם כן הוי כלאים בצמר כמו הפשתים. ומורי הוראות היו משיבין על דבריו, אדרבה מדלא מקשי ואימא קנבוס, שמע מינה, שפשיט לו לבעל התלמוד דאינו עולה בד בבד, ופשיטא ליה לתנא דבגדי כהונה לא חזו למיעבד מן הקנבוס, דהשתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כך, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה לא כל שכן. והכי תנן [כלאים פ"ט מ"א], אין הכהנים לובשין לשמש בבגדי המקדש אלא צמר ופשתים להכי לא פריך ואימא קנבוס. וגם יש להקשות על דבריו מיהא דתנן במסכת כלאים פרק ט' אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. ואם כפי דבריו, דקנבוס עולה בד ובכלל פשתים הוא, הוה ליה לתנא למיתנא אף קנבוס דאין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים וקנבוס. ומדלא קאמר קנבוס, שמע מינה לאו בכלל פשתים הוא. ותו, מסיפא דההיא מתניתין דקתני הכי, צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר, ואם רוב מן הרחלים אסור, מחצה על מחצה אסור, וכן פשתן וקנבוס שטרפן זה בזה אם רוב מן הקנבוס מותר ובטל מיעוט הפשתן לגביה, ואם קנבוס בכלל פשתן הוא הוה ליה כוליה זה וזה פשתן, אלא לאו ש"מ שהקנבוס לאו בכלל בד הוא. ויש לשאול על זו המשנה דתנן אין מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים, האי צמר ופשתים צבועין הם או לבנים, אם תאמר צבועין, התנן [נגעים פי"א מ"ג] העורות והבגדים הצבועים אינן מטמאין בנגעים, ואם תאמר לבנים הם מטמאין אבל צבועין דנשתנו לא מטמאין, דמה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו, א"כ אמאי איצטריך רחמנא למישרי כלאים דתכלת בציצית מאחר דנשתנה. ונשוב לעניננו על כלאים, על הנוקרנין המגמגמין בדבר ומוציאין לעז על הראשונים שנהגו בו היתר מימי אבותיהם בכל ארץ הגולה, אשכנז וצרפת, אנגלאטירא פרובנצא, שכולם לובשי צמר תפורה בקנבוס ואין מהסס בדבר. ושמא יעלה בלב שום אדם מההיא מתני' דפ"ב דכלאים [מ"ה], היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן מפני שאינן עושין אלא לשלש שנים, ש"מ, הוא הקנבוס שדברו חכמים עשוי לג' שנים, וזרע קנבס דזרעו השתא סליק בההוא שתא, א"כ אינו קנבוס זה שדברו חכמים. ומריה דאברהם, המקרא קורא עליו כי רבים חללים וגו', שאפילו בר בי רב דחד יומא יבין מן המשנה דלא אמרו אלא לענין כלאים דזרעים ולא לענין כלאים דבגדים דלא צמח עד ג' שנים. והכי פירוש המשנה, היתה שדהו זרועה קנבס או לוף ורוצה לזרוע מין אחר וחיישינן משום כלאים דזרעים, אע"ג דבשאר זרעים הזרועים אפשר בהתלעה או אם צמחו אפשר בהפיכה, דהכי תנן [פ"ב מ"ג] לעיל מינה, היתה שדהו זרועה חטין ונמלך לזורעה שעורין ימתין לה עד שתתליע ויופך ואחר כך יזרע, ואם צמחה לא יאמר אזרע ואחר כך אופיך, אלא אופיך ואח"כ יזרע, זרועה ונמלך לנוטעה, לא יאמר אטע ואחר כך אופיך, אלא הופך ואחר כך נוטע. נטועה ונמלך לזורעה לא יאמר אזרע ואחר כך אשרש אלא משרש ואחר כך זורע, אם רצה גומם פחות מטפח וזורע ואח"כ משרש, ובתר הכי תנן [שם מ"ח], היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן דלית להו תקנתא לא בהתלעה ולא בהפיכה מפני שאינן עשויין להיעקר לגמרי אלא לשלש שנים, שאפילו אם תהפכנו כל זמן שהוא כך חוזר וצומח. ומפי עובדי אדמה שמענו, אע"פ שעוקרין אותו בשנה ראשונה עדיין חוזר וצומח בשנה שניה וכן שנה שלישית, וזהו דתנן במתניתין שאינן עושין אלא לשלש שנים, וכל מה שתזרע על גביהן הוי כלאים והכי הוא כדפרישית. ותו, אפילו אם תמצי לומר שבדורות הראשונים לא היה יוצא אלא לשלש שנים, לא חיישינן להכי, שזרעים שלהן חלוקין משלנו, שדור אחרון דור הארץ, והזרעים והבהמות משתנין והולכין, כדאמרינן בבכורות פרק ב', הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם ביכרה או לא ביכרה וכו' - עד פרה וחמור בנות ג' שנים, והשתא שהפרה יולדת אפילו בשנה שניה אם כן אמאי לכהן ושמא ילדה בשנה שניה, אלא לאו שמע מינה, חלוקין הם משלנו, הכי נמי קנבוס ולוף נשתנה מכמות שהיה, שהוא ממהר אפילו בשנה ראשונה אפילו ליפתח, ולעולם הוא הנקרא קנבוס בין בדורות הראשונים בין בדורות האחרונים. וצורנו יאיר עינינו בתורתו הטהורה אמן.
